דודי סרוסי – סולן להקת קוליטיס – פרק א

קוליטיס, השם של הלהקה, מייצג משהו מאוד עמוק בחייו של הסולן והמקים של הלהקה – דודי סרוסי. השם שונה לקוליטיס לאחרי שדודי החליט שכמו שהמחלה הגיעה משום מקום ושינתה לו את החיים מהקצה אל הקצה כך גם הלהקה, תיכנס משום מקום ותשנה את הכול ברגע (הלהקה תפרוץ כמו שהמחלה התפרצה).

להקת קוליטיס מתחילה למעשה אי שם בשכונת רמת אליהו שבראשון לציון, שם במהלך התבגרותו דודי החל את צעדיה הראשונים של הלהקה, שנקראה לפני התפרצות המחלה מקדם החיכוך.לאחר התפרצות המחלה בזמן שרותו הצבאי, כחלק מהתמודדותו, הוא שינה את שמה של הלהקה לקוליטיס.

דודי, כרבים אחרים, נחוש היה להתגייס לקרבי, הוא עבר גיבוש לקומנדו כמו גם לחובלים אך מסיבות ת”ש הוא נאלץ לעבור לתפקיד בחייל האוויר, טכנאי מטוסים. כאשר המחלה התפרצה העבירו אותו לחייל הירוק אשר שם כביכול יש יותר גמישות בשעות ובימים של השירות. דודי לא היה מוכן לוותר לצבא בכזו קלות והחל לנסות את מזלו עם להקות צבאיות, הוא השיג טלפונים של להקות צבאיות והחל להתקשר אליהם אחת, אחת, עד שימצא להקה שבמקרה חסר לה איש בהרכב. לבסוף אחד הטלפונים אכן השתלם והוא מצא את עצמו מגיע למיונים של להקה צבאית בחיל הקשר ושם הוא הציג שיר שהוא כתב – גיטרה ושירה – על במה ענקית. כוכב נולד בלי המצלמות. הוא עבר את האודישנים והתקבל ללהקה.

אך המחלה לא נתנה לדודי להמשיך בחייו כרגיל, הצבא אשר לא מעוניין באנשים החולים בקוליטיס, שיחרר אותו מהשירות הצבאי ולא לקח שום אחראיות על התפרצות המחלה. השחרור המוקדם מהצבא אפשר לדודי להמשיך בקרירה המוזיקלית האישית שלו והוא המשיך לכתוב, להלחין וללכת לכיוון התקליט הראשון שלו.

הכתיבה של דודי הגיעה ממקום מאוד כואב, שחלקים ממנה נבעו ישירות או בעקיפין מהמחלה שתקפה את דודי. דודי לא עזב את הגיטרה גם כאשר היה בבית החולים במצבים מאוד קשים. לדוגמא, פעם אחת כאשר הלחין את אחד מהשירים הוא עשה זאת כאשר היה מחובר לאינפוזיה, המחט הייתה מחוברת לווריד ובמהלך הנגינה ככל הנראה יצאה ונכנסה חזרה במקום הלא נכון, מה שהוביל לכך שבבוקר הוא התעורר עם יד מנופחת לחלוטין.

אחד השירים בתקליט שעומד לראות אור בקרוב נקרא “נחגוג שנה” שיר זה נכתב בבית החולים, עם הגיטרה ביד אחת ואינפוזיה ביד השנייה. בתקופה ההיא הוא לא עשה הופעות של ממש, לעיתים הוא הופיע “בקטנה” עם גיטרה אקוסטית, אך בליבו עדין נשארה השאיפה ללהקה. כל שיר שדודי כתב לתקליט המיועד שלו הוא שיר שכתב בדמעות בעיניים והרבה כאב. הוא עדין זוכר את הימים בהם היה שוכב במיטה עם הרגליים מקפלות והשירותים ממש קרובים, לכל צרה שלא תבוא. השירותים לא היו רק מקום למזור אלא גם לפריחה אומנותית לא מעט מהשירים נכתבו בחדר השירותים הקטן שליד המיטה.

הראיון עם דודי נעשה לרקע שמיעת השירים של הדיסק שהלהקה עומדת להוציא בקרוב ובכל שיר ניתן היה למצוא את היחס הישיר או העקיף למחלה. למעשה גם אם דודי ניסה להדחיק את העובדה – השירים שלו וכל חייו סובבים את המחלה, גם אם באופן תת מודע. משפטים כמו “יושב בחדר עם כיסא אחד וארבע קירות”, “השעות לא זזות” ועוד… מופיעים בשיריו ולמרות שאדם מן הישוב יכול לתת להם קונוטציות משלו לחולי מעי דלקתי שהולכים הרבה לשרותים אלו מילים שמהדהדות עם הרבה כאב.

מה יש בתקליט? איך דודי מתמודד עם המחלה כיום? האם המחלה השפיע לו על חיי האהבה? כל זאת ועוד בפרק הבא…